על הספה
אחד הדברים שאני הכי אוהבת בעבודה עם הורים הוא איך סיטואציה יומיומית פשוטה חושפת תהליך עמוק - ומזמינה אותנו להכניס שינוי קטן שעושה הבדל גדול.
הסיפור הבא הגיע מהדרכת הורים בקליניקה, והוא מלווה אותי גם הלאה: שני אחים, עם פער גילאים משמעותי. הצעיר מבקש מהבכור לקום מהמקום שלו על הספה: "לזוז אותו, אני רוצה כאן".
הגדול לא ממהר לקום, וההורים מתערבים: "נו, תוותר לו... הוא קטן". והגדול קם.
זה לא נגמר כאן.
הקטן ממשיך: "לזוז אותו". ומטרטר את אחיו מספה לספה, הלוך וחזור. וככה, בלי ששמנו לב, נוצר דפוס.
הגדול לומד: לא שווה להתעקש, תמיד אתבקש לוותר הקטן לומד: אפשר להזיז אחרים - דרך ההורים
והיחסים?
קצת נמתחים. קצת לא הוגנים.
ומה אפשר במקום? לעצור ולשאול: "למה אתה רוצה דווקא שם?" לברר עם הבכור: "אתה מוכן לוותר? או שיש לך סיבה להישאר?" ללמד משא ומתן: לפנות לקטן: "אולי תציע לו משהו בתמורה?" שינוי בגישה ההורית = שינוי בדינמיקה.
כשאנחנו, ההורים, מפסיקים לשפוט (מי צודק) ומתחילים להדריך (איך אפשר לדבר על זה) - אנחנו מציידים את הילדים בכלים לחיים: הקשבה, הבנה, שיח מכבד, פתרון קונפליקטים.
וזה כבר שיעור שילך איתם למקומות נוספים בחיים - מחוץ לסלון.
מזדהים עם הסיפור הזה?
מרגישים שאתם שוב ושוב נכנסים לתפקיד "השופט"?
בהדרכת הורים נוכל יחד לזהות את הדפוסים ולהכניס כלים שיעזרו לכם ללוות את הילדים - בלי לנהל בשבילם.