איפה הפצע?

באמצע היום בפעוטון, תמיד באותה השעה, בין פרי לחצר, היא ניגשה:."פלסטר"איפה הפצע? היא מצביעה על הברך. כלום לא נראה. לפעמים על הברך השניה - הפעם באמת יש סימן פצפון, שטחי. אולי נשאר מזיכרון של נפילה ישנה.
הצוות התלבט. נשמע שהילדה חוששת לשלימות הגוף (אופייני לגיל).
אולי היא משחזרת את הנפילה ורוצה לספר לנו, רק שאין לה את המילים?
להסביר שאין פצע או שהפלסטר מיותר - פשוט לא עובר. בגילה, ההיגיון אחר משלנו. מבחינתה, זה צורך אמיתי. התגובה שלנו יכולה לתת לה הרגשה שמתעלמים ממנה או שרואים אותה.
אז עצרנו.ושאלנו את עצמנו - מה בעצם היא מבקשת דרך הפלסטר הזה?רגע של ביטחון?טקס מרגיע?תשומת לב ממבוגר אחד בתוך כל הילדים?
ניסינו:להציע לה פלסטר לפני שהיא ביקשה, יחד עם אמירה נעימה וחיבוק.קיבלנו חיוך. וקצת שקט.ואחרי שלושה ימים - כבר לא ביקשה יותר.החיבוק נשאר.הפלסטר - לא.
היא חיפשה מישהו שיראה אותה.וכשהיא קיבלה את זה -הפצע עבר. על אמת.