מהרגל לטבע שני (או: מה עושים כשהספירה עד שלוש כבר לא עובדת?) גם אני הייתי שם.

רציתי להיות אמא רגועה (לא באמת הייתי...), אהבתי את עצמי (not really), והרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון (כן, ממש...).
אז מה כן עזר לי להיות רגועה יותר, שלמה עם עצמי, מדויקת יותר?
איך משנים הרגל – כך שהוא יהפוך לטבע שני?
(במילים אחרות: מה עושים כשהתגובות האוטומטיות כבר לא משרתות אותנו?)
למה כל כך קשה לשנות הרגל? לכאורה, זה פשוט: מקבלים החלטה שעושים שינוי – וזהו.
אבל בפועל? במקרה הטוב זה מחזיק יומיים, ואז שוברים, מרגישים כישלון, שוב לא הצלחתי, ידעתי שכך יהיה. או גרוע יותר – בכלל לא מתחילים.
הרגלים הם הטייס האוטומטי שלנו. אנחנו מגיבים בלי לחשוב. הילד שוב שופך מים על הרצפה – ואני כבר צורחת לפני שהבנתי מה קרה.
(ואני בכלל רציתי להיות "אמא רגועה", זוכרים?)
אז איך באמת משנים הרגל?

1. להפסיק לשפוט את עצמנו. זה לא שאין לי שליטה – זה פשוט... שאני בן אדם. יש לי דפוסים ישנים, כמו נעלי בית מרופטות – לא הכי יפות, אבל נוחות ונכנסות לבד לרגל.
הצעד הראשון הוא מודעות. לשים לב מתי פעלתי מהאוטומט, ולסמן לעצמי בלי אשמה:
"הנה, שוב הגבתי כמו תמיד – ואני בדרך לשנות את זה."
2. לבחור הרגל אחד. קטן. פשוט. מעצבן. לא מנסים לשנות את כל ההורות בשבוע. לבחור הרגל אחד שצורם לך – ולבדוק מה בדיוק בוחרים לשנות.
למשל:
"אני שונאת את הלחץ בבקרים. האמת? אני קמה מאוחר מדי, והלחץ שלי מדביק את כולם. "אז אולי הרגל חדש: לקום 10 דקות לפני כולם / להכין את התיקים בערב / לוותר על מקלחת בבוקר.
רק הרגל אחד קטן ואפשרי. ולא הכל ביחד – כדי לא לקרוס ביום שלישי בצהריים.
3. להכין מראש תסריט חדש כשהילד שופך מים – מה כן לעשות?
אם ענית: "רק לא לצרוח!" – אני שואלת: מה כן?
למשל:
לעצור. לקחת נשימה. להגיד: "נשפך לך? קורה. נביא מגבת."(כן, גם אם הילד בן חמש וחצי. או בן ארבעים...)
כמו בראיון עבודה – ככל שתהיי ברורה עם עצמך מראש, כך תדעי מה להגיד ברגע האמת.
4. לתרגל, גם כשנכשלנו הרגלים לא משתנים כי החלטנו – אלא כי תרגלנו שוב ושוב, גם כשלא הצלחנו.
אני הכי אוהבת לומר להורים:
"הכישלון הוא לא סימן שזה לא עובד – אלא סימן שכן! זה לא כישלון – זו תוצאה לא רצויה. בפעם הבאה נשתכלל."
כמו ילד שלומד ללכת – נופל, קם, ושוב נופל, עד שזה נהיה טבע שני.
5. לחגוג הצלחות מיקרוסקופיות: עצרת את עצמך מלצעוק פעם אחת? הישג.
זכרת להכין בגדים בלילה? גיבורת על.
ההצלחות הקטנות הן סימני דרך – הן מחזקות אותנו להמשיך.

סיפור שהיה כך היה: במשך שנים, כל ערב אותה רוטינה מתישה:
"עוד מים, עוד סיפור, עוד שאלה..."ואני? עייפה, מפנטזת על קפה ראשון עם עצמי, רק רוצה שקט.
הרגשתי אשמה – דווקא ברגע הרגיש הזה.
אז התחלתי להתכונן מראש: קבענו "שעת חיבוק" של חמש דקות לפני הכיבוי. אפילו הפעלתי טיימר.
בתוך הזמן הזה – מדברים, שואלים, מחבקים. כשהזמן נגמר – נגמר. "לילה טוב".
בהתחלה היה קשה – אבל אחרי כמה ימים, זה כבר היה שלה:
"אמא, עוד לא עשינו את החיבוק שלנו!"
וזה הפך לטבע שני. גם שלי – וגם שלה.
ומה שהכי מפתיע? כשהצלחנו לשנות משהו קטן, דברים התחילו לזוז.
ההצלחה הקטנה יוצרת מוטיבציה להמשיך, ואמונה שזה אפשרי.
ולאט לאט, בלי ששמים לב – התגובה החדשה נהיית טבע שני. והבית... מרגיש פשוט נעים יותר. גם בלי מהפכות.
כי שינוי קטן, כשהוא מצליח – הוא לא הסוף, הוא ההתחלה.
לסיכום: שינוי הרגל הוא לא קסם – אלא תהליך.
תהליך שאפשר לעשות בצעדים קטנים, ברוך, בהתמדה – ועם הרבה חמלה.
זה לא דורש מהפך. רק כיוון. ורצון להמשיך – גם כשקשה.
ובעיקר – זה משתלם.
כי הרגל חדש לא רק משנה את ההתנהגות שלנו –אלא את התחושה שלנו בבית. והופך אותנו להורים שיותר נעים להיות איתם.
כולל לעצמנו.